Meguilah
Daf 17b
רִבִּי לָֽעְזָר בְּשֶׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. מִמָּה שֶׁנֶּאֶכְלוּ קֳדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי בְּכָל הָרוֹאֶה לֹא צָרַךְ הַשּׁוֹנֶה לְהַזְהִיר עַל אֲכִילָתָן אֶלָּא עַל עֲלִייָתָן. מַה טַעַם. הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן תַּֽעֲלֶה֖ עוֹלוֹתֶיךָ. פֶּן תַּעֲלֶה עֲלִייָתֶיךָ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר מִייָשָׁא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי לָֽעְזָר. מָהוּא הָרוֹאֶה. שִׁילֹה אוֹ שִׁילֹה וּמִשְׁכַּן שִׁילֹה. אָמַר לֵיהּ. שִׁילֹה וּמִשְׁכַּן שִׁילֹה. 17b כְּגוֹן הָדָא בֵית מָעוֹן. אֶלָּא שֶׁזֶּה מַפְסִיק וְזֶה אֵינוֹ מַפְסִיק.
Traduction
– R. Eléazar dit au nom de R. Oshia: puisqu’il est permis de manger des saintetés secondaires et la 2e dîme dans tout lieu d’où l’on voit l’autel de Silô, l’interlocuteur de la Mishna n’a pas besoin d’insister sur l’interdit d’en manger ailleurs, mais sur la question de combustion, selon ces mots (Dt 12, 13): garde-toi d’offrir tes holocaustes partout où tu verras, c.-à-d. de ne pas monter au delà. R. Simon b. Mesa demanda devant R. Eléazar s’il suffit de voir la ville de Silô (seule), ou Silô avec l’autel? Il faut être en vue des deux, comme on le serait en étant placé à Bet Maôn; seulement, entre ce dernier point et Silô, il y a un objet de séparation, et la Mishna exige qu’il n’y en ait pas pour la vue.
Pnei Moshe non traduit
ממה שנאכלו וכו'. כלומר דמדייק על התנא ששנה במתני' שבשילה אוכלין וכו' בכל הרואה לא היה צריך השונה הזה להזהיר על אכילתן וכלומר לשנותו כמו לשון אזהרה שאוכלין בכל הרואה לא היה לו לשנות אלא על עלייתן ולומר שאין אוכלין אלא בכל הרואה ולא לעלות משם ולהלן ולאכול מה טעמא וכו' פן תעלה עלייתך להלן בכל מקום אלא במקום אשר תראה דזה ג''כ נכלל באזהרה זו וכך היה לי לתנא לשנות במתני' ודקדוק הלשון בעלמא היא:
שילה ומשכן שילה. שצריך שיהא רואה גם המשכן שבשילה:
כגון הדא בית מעון. מקום שהיה שם המשכן נראה אלא שזה היה מפסיק איזה דבר ביניהן וזה בכל הרואה דמתני' צריך שיהא אינו מפסיק:
רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. זֶה סִימָן. כָּל זְמַן שֶׁהָאָרוֹן מִבִּפְנִים הַבָּמוֹת אֲסוּרוֹת. יָצָא הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת. רִבִּי זְעוּרָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא. אֲפִילוּ לְשָׁעָה. כְּגוֹן הַהוּא דְּעֵילִי. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. שָׁם שָׁם. מַה שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן הַבָּמוֹת אֲסוּרוֹת. אַף שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן הַבָּמוֹת אֲסוּרוֹת. רִבִּי שִֽׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. מֶעַתָּה אִם אֵין אָרוֹן אֵין פֶּסַח. אָמַר רִבִּי יוֹסִי בֵּירִבִּי בּוּן. אַזְכָּרָה אַזְכָּרָה. מַה אַזְכָּרָה שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן הַבָּמוֹת אֲסוּרוֹת. אַף אַזְכָּרָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן הַבָּמוֹת אֲסוּרוֹת. וְכֵן הָיָה רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים. מַעֲשֵׂר שֵׁינִי בְּנוֹב וּבְגִבְעוֹן. נִיחָה כְרִבִּי יוּדָה. דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר. חַטָּאת פֶּסַח לְיָחִיד בְּבָמָה גְדוֹלָה. אֵין חַטָּאת פֶּסַח לְיָחִיד בְּבָמָה קְטַנָּה. כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. אַף הַצִּיבּוּר אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא מַה שֶׁקָּבַע עָלָיו הַכָּתוּב. סָבַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. מִשֶּׁנִּקֵבַּע מַעֲשֵׂר שֵׁינִי עוֹד לֹא פָסַק.
Traduction
Voici, dit R. Yossa au nom de R. Yohanan, un indice pour savoir quand les autels étaient autorisés et quand ils ne le furent pas: quand l’arche de l’alliance était à l’intérieur d’une pièce spéciale (p. ex. à Silô ou à Jérusalem), d’autres autels étaient interdits; lorsque l’arche était au dehors (aux autres époques), tous les autels étaient autorisés. Cette autorisation, demande R. Zeira devant R. Yassa, s’étend-t-elle aussi à une sortie momentanée de l’arche, comme celle qui eut lieu sous le pontife Eli? —Non, dit R. Abahou au nom de R. Yohanan, par déduction de l’analogie des mots là, employés l’un au sujet de la 2e dîme (ib.14) et l’autre au sujet de l’agneau pascal (ib. 16, 6); or, comme en ce dernier cas l’autel privé est interdit, il le sera aussi à chaque emploi de ce là -comme pour Eli, (1S 4, 4). S’il en est ainsi, demanda Resh Lakish devant R. Yassa, lorsqu’il n y a pas d’arche (comme sous le 2e temple), n’offre-t-on pas l’agneau pascal? Si, répondit R. Yossé b. R. Aba, par analogie des termes se souvenir, dont le texte biblique se sert pour les sujets précédents; or, c’est seulement lorsque les autels privés sont interdits pour l’un qu’ils le sont aussi pour le reste (sans quoi, non). De même, R. Juda et R. Simon autorisent de manger de la 2e dîme à Nob et Guibeon (époque d’existence d’autels divers). Cette permission est justifiée d’après R. Juda, qui a dit plus haut (§ 11): il est permis au particulier d’offrir un sacrifice expiatoire, ou l’agneau pascal sur l’autel général, non sur l’autel d’un particulier; mais comment l’expliquer selon R. Simon (ib.), d’après lequel même le public ne peut offrir que ce qui a été prescrit par le texte biblique à époque fixe (et c’est le cas pour la 2e dîme)? C’est que R. Simon est d’avis qu’une fois la 2e dîme déterminée pour la consommation (à Silô), elle ne cesse plus d’avoir son effet ailleurs (et d’être admissible à d’autres autels) – (91)Suit un passage traduit (Pessahim 2, 4)..
Pnei Moshe non traduit
כל זמן שהארון מבפנים. במקומו:
אפילו לשעה. אי נימא אפילו הוציאוהו לפי שעה כגון ההיא דבימי עלי שהוציאו הארון עמהם למלחמה יהו הבמות מותרות:
שם שם. כתיב הכא וישא משם את ארון ברית ה' צבאות וגו' וכתיב גבי שלמה כשהכניס את הארון אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב מה להלן הבמות אסורות שהרי משעה שבאו לירושלים נאסרו:
מעתה אם אין ארון אין פסח. וכי בבית שני שלא היה ארון לא עשו הפסח:
אזכרה אזכרה. נאמר כאן שם ה' צבאות ונאמר גבי שלמה בארון אשר כרת ה' וגו':
מעשר שני בנוב וגבעון. ג''כ היה נוהג:
ניחא כר' יודא. אמתני' דלעיל קא מהדר דתני כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה:
דר' יהודה אמר וכו'. כדלעיל:
אלא כר''ש דלעיל דאמר וכו'. א''כ אף הצבור באהל מועד לא קרבו אלא חובות הקבוע להן זמן ולא אתיא סיפא דמתני' כר''ש:
סבור ר''ש. טעמיה דר''ש מפרש וכדפרישית לעיל:
מְנַיִין שֶׁהַכֹּהֲנִים יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲשֵׂר שֵׂינִי בַפֶּסַח. תַּלְמוּד לוֹמַר תֹּֽאכְל֖וּ מַצּוֹת. רִיבָה. יָכוֹל יֵצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בַּבִּיכּוּרִים. תַּלְמוּד לוֹמַר בְּכֹל֙ מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תֹּֽאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּכָל מוֹשָׁב. יָֽצְאוּ בִּיכּוּרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּכָל מוֹשָׁב. הָתִיבוּן. הֲרֵי מַעֲשֵׂר שֵׁינִי הֲרֵי הוּא נֶאֱכָל בְּכָל מוֹשָׁב. רָאוּי הוּא לְהִיפָּדוֹת וּלְהֵיאָכֵל בְּכָל מוֹשָׁב. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָעֵי. מֵעַתָּה הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁינִי טָמֵא כְרִבִּי יְהוּדָה. הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לְהִיִפָּדוֹת וּלְהֵיאָכֵל בְּכָל מוֹשָׁב אֵין יוֹצְאִין בּוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בָּעֵי. [מֵעַתָּה] חַלַּת עִיסַּת מַעֲשֵׂר שֵׂינִי בִירוּשָׁלִַם. הוֹאִיל וְאֵינָהּ רָאוּיָה לְהִיפָּדוֹת וּלְהֵיאָכֵל בְּכָל מוֹשָׁב אֵין יוֹצְאִין בָּהּ.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
מנין שהכהנים יוצאין וכו'. גרסינן להא לעיל בפסקים פ' כל שעה בהלכה ד' עד וליטמא למתים ושם פירשתי וע''ש:
Meguilah
Daf 18a
משנה: הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִילָּה לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא. קְרָאָהּ עַל פֶּה קְרָאָהּ תַּרְגּוּם בְּכָל לָשׁוֹן לֹא יָצָא. אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז. וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית יָצָא׃
Traduction
Si on lit la Megila (récit d’Esther) à rebours, le devoir n’est pas accompli, ni si la lecture a été faite par cœur, ou en une version chaldéénne, ou une langue quelconque; mais à ceux qui parlent une langue étrangère il est permis de faire cette lecture dans cette langue. L’étranger qui a entendu cette lecture faite sur le texte hébreu (qu’il ne comprend pas) a rempli son devoir.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הקורא את המגילה למפרע לא יצא. כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים מה עשיית הימים אי אפשר למפרע שיהי' ארבעה עשר אחר חמשה עשר אף זכירה שהיא קריאת המגילה צריך שיהא לא למפרע:
קראה על פה לא יצא. דכתיב הכא נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיוני בעלמא משום דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:
קראה תרגום. כגון שהיתה כתובה תרגום או כתובה בכל שאר לשון והוא אינו מבין לא יצא:
אבל קורין אותו ללעוזות בלעז. אם היתה כתובה באותו לשון לעז שהוא מבין יצא דאי לאו הכי ה''ז קורא על פה:
והלועז ששמע אשורית. שהיתה כתובה אשורית ובלשון הקדש אף על פי שזה הלועז אינו מבין בלשון הקדש יצא דמידי דהוה נשים ועמי הארץ דהואיל וכתובה בלשון הקדש איכא מצות קריאה ופרסומי ניסא:
הלכה: הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִילָּה לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא. דִּכְתִיב כִּכְתָבָם֭. קְרָאָהּ עַל פֶּה לֹא יָצָא. דִּכְתִיב כִּכְתָבָם֭. קְרָאָהּ תַּרְגּוּם לֹא יָצָא. דִּכְתִיב כִּכְתָבָם֭. בְּכָל לָשׁוֹן לֹא יָצָא. דִּכְתִיב כִּכְתָבָם֭ וְכִלְשׁוֹנָֽם.
Traduction
Le texte (Est 9, 27) dit: selon l’écrit (non à rebours); ''ni par cœur'' est-il dit, ''ou en une version chaldéénne'', en raison de la même expression selon l’écrit; ''ni en une langue quelconque'' (autre que l’hébreu) à cause de l’expression suivante (ib.): dans leur langue. – (93)Suit un passage traduit (Berakhot 2, 4).
Pnei Moshe non traduit
גמ' דכתיב ככתבם. משמע כסדר שהיא כתובה ולא למיפרע. וגרסי' להא בברכות פ''ב בהלכה ד' עד לעתיד לבא:
יָכוֹל יֵצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בַּחַלּוֹת תּוֹדָה וּבִרְקִיקֵי נָזִיר. תַּלְמוּד לוֹמַר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ. מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת כָּל שִׁבְעָה. יָֽצְאוּ חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין כָּל שִׁבְעָה. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מִמַּה שֶׁנֶּאֶכְלוּ חַלּוֹת תּוֹדָה (וּשְׂעִירֵי) [וּרְקִיקֵי] נָזִיר בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לֹא צָרַךְ הַשּׁוֹנֶה לְהוֹצִיאָן מִמּוֹשָׁב. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁנֶּאֶכְלוּ חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לֹא צָרַךְ הַשּׁוֹנֶה לְהוֹצִיאָן מִמּוֹשָׁב. נִיחָא חַלּוֹת תּוֹדָה. רְקִיקֵי נָזִיר. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּאן נְזִירוּת. נְזִירוּת חוֹבָה הִיא. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא. תִּיפְתָּר שֶׁקָּֽרְבָה חַטָּאתוֹ 18a בְשִׁילֹה. עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו בְּנוֹב וּבְגִבְעוֹן. רִבִּי חֲנַנְיָה רִבִּי עֶזְרָה בְעוֹן קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה. שַׁלְמֵי חֲגִיגָה הַבָּאִים בְּבָמָה כְּשֵׂירִים אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבַּעֲלִים לְשֵׁם חוֹבָה. אֶלָּא כְרִבִּי יוּדָה. דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר. חַטָּאת פֶּסַח לְיָחִיד בְּבָמָה גְדוֹלָה. אֵין חַטָּאת פֶּסַח לְיָחִיד בְּבָמָה קְטַנָּה. לֹא אַתְיָא אֶלָּא כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. מִכֵּיוָן שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים הוּתַּר הַנָּזִיר בַּיַּיִן וְלִיטַּמֵּא לַמֵּתִים׃
Traduction
vide
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מְנוּחָה זוֹ שִׁילֹה. נַחֲלָה זוֹ יְרוּשָׁלִַם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מְנוּחָה זוֹ יְרוּשָׁלִַם. נַחֲלָה זוֹ שִׁילֹה. מָאן דְּאָמַר. מְנוּחָה זוֹ שִׁילֹה. כִּ֥י לֹֽא בָאתֶם֭ עַד עָ֑תָּה אֶל הַמְּנוּחָה֙. נַחֲלָה זוֹ יְרוּשָׁלִַם. הַעַ֨יִט צָב֤וּעַ נַֽחֲלָתִי֙ לִ֔י. מָאן דְּאָמַר. נַחֲלָה זוֹ שִׁילֹה. הָֽיְתָה לִּ֥י נַֽחֲלָתִ֖י כְּאַרְיֵ֣ה בַיָּעַ֑ר. מְנוּחָה זוֹ יְרוּשָׁלִַם. זֹֽאת מְנוּחָתִ֥י עֲדֵי עַ֑ד וגו'. לְאֶחָד שֶׁעָשָׂה לוֹ חֲבִילָה וְהָיָה נִינֻחַ בָּהּ. כָּךְ בְּאוֹהֶל מוֹעֵד נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. בַּגִּלְגַּל הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת. בְּשִׁילֹה נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. בְּנוֹב וּבְגִבְעוֹן הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת. בִּירוּשָׁלִַם נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. לַמֶּלֶךְ שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ. אֶל תִּשְׁתֶּה יַיִן לֹא מִטִּיבֵּרִיָּא וְלֹא מִקַּיְסָרִין וְלֹא מִצִּיפּוֹרִין. הָא בֵּינְתַייִם מוּתָּר. כָּךְ בְּאוֹהֶל מוֹעֵד עָשׂוּ אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. בַּגִּלְגַּל עָשׂוּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה. שֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִלְקוּ. בְּשִׁילֹה עָשׂוּ שְׁלֹשׁ מְאוֹת וְשִׁשִּׁים וְתֵשַׁע. בְּנוֹב וּבְגִבְעוֹן עָשׂוּ חֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע. שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְנוֹב וְאַרְבָּעִים וְאַרְבַּע בְּגִבְעוֹן. וּבִירוּשָׁלִַם עָשׂוּ בְּבִנְייָן הָרִאשׁוֹן אַרְבַּע מְאוֹת וָעֶשֶׂר וּבְבִנְייָן הָאַחֲרוֹן אַרְבַּע מְאוֹת וָעֶשְׂרִים. לְקַייֵם מַה שֶׁנֶּאֱמַר גָּד֣וֹל יִֽהְיֶ֡ה כְּבוֹד֩ הַבַּ֨יִת הַזֶּ֤ה הָאַֽחֲרוֹן֙ מִן הָ֣רִאשׁ֔וֹן.
Traduction
Selon un enseignement (92)B. Zevahim l19a., le mot repos s’applique à Silo et le mot héritage à Jérusalem; selon d’autres, au contraire, le mot repos est dit de Jérusalem, et héritage, de Silo. Le 1er avis est basé sur ce qu’il est dit (Dt 12, 9): car jusqu’à présent vous n’êtes pas arrivés au repos, dernier terme dit de Silo; et l’héritage de Jérusalem, selon ces mots (Jr 12, 9): mon héritage est-il devenu pour moi comme un oiseau de proie teint de sang. L’autre avis se fonde sur ce verset (ib. 8): mon héritage a été pour moi comme un lion dans la forêt (passager), et le repos désigne Jérusalem, dont il est dit (Ps 132, 14): Voici mon repos à jamais, ce qui s’applique à la capitale, semblable à celui qui aurait attaché sa tente par un câble, en signe de fixité. Ainsi, pendant l’existence de la tente d’assignation au désert, d’autres autels étaient interdits; lorsque l’arche sainte était à Galgal, d’autres autels étaient permis; pendant la durée de l’autel à Silo, les autres étaient interdits; pendant le séjour de l’arche à Nob et Guibéon, ils furent de nouveau permis; mais depuis la construction du temple à Jérusalem, les autres furent interdits pour toujours. Ceci ressemble à l’ordre royal défendant aux serviteurs de boire du vin de Tibériade, de Césarée et de Sephoris; donc, il est permis de boire de celui qui croît dans les intervalles. De même, la tente d’assignation au désert dura près de 40 ans; celle de Galgal, 14 ans; de plus, 7 ans s’écoulèrent pour conquérir la Palestine, et 7 autres pour la diviser. A Silo, elle dura 369 ans; à Nob et Guibéon 57 ans, savoir 13 à Nob et 14 à Guibéon. Enfin à Jérusalem, le culte fut célébré au 1er Temple 410 ans, et au second 420 ans, afin de confirmer ces mots (Ag 2, 9): la gloire de cette seconde maison sera supérieure à celle de la première.
Pnei Moshe non traduit
לאחד שעשה לו חבילה. אחר שטילטל ממקום למקום עשה לו חבילה מקום לנוח בה כך וכו' ולזה אמר זאת מנוחתי:
הדרן עלך מגילה נקראת
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source